את המושג New Year Resolution הכרתי כשגרתי בארה"ב. מדובר בהחלטה שקשורה בשיפור עצמי שאנחנו מחליטים לקראת השנה החדשה. איכשהו היה ברור שאי אפשר לתת לשנה להתחלף בלי לנצל את ההתחלה החדשה בלוח השנה ל New Year Resolution - להתחייבות עצמית להתחלה חדשה! הבעיה הייתה שכל שנה ההחלטה הייתה בדיוק, אבל בדיוק, אותה החלטה- השנה אצליח לרזות, לאכול בריא להיגמל מאכילה רגשית וגם כמובן לעשות ספורט קבוע ולהיכנס לכושר.
אז בכל סילבסטר הייתי מבצעת את הטקס השנתי של להחליט שוב שהשנה תהיה שונה ולגלות בסופה שאני רחוקה מהגשמתה- מה שלא מנע ממני לערוך את הטקס שוב...ושוב...ושוב. עד שקראתי מאמר בנושא. המאמר עסק בשאלה איך קורה בעצם שאנחנו ממשיכים את טקס ה- Resolution השנתי אם הוא אף פעם לא עובד?? אם אנחנו לרוב נכשלים כשלון חרוץ בהגשמתו?
אני עוד זוכרת את התגובה הרגשית שלי - כאילו פתאום מישהו ניער אותי הוציא אותי מטייס אוטומטי וגרם לי לעצור ולהתבונן בטקס הזה. והבנתי שהמחיר של המשך האכילה הרגשית, דימוי הגוף האומלל, תחושת הכשלון והביקורת העצמית שמתלוות לכך הוא מחיר כבד מידי מכדי שאוכל לקבל את הדין. ולא לעשות את טקס ה- Resolution משמעותו הייתה וויתור שלא היה ניתן לקבל בשום פנים ואופן. ברגע ההחלטה הייתי חדורת מוטיבציה וכוח רצון, ומתוך המראה שציון הזמן הציב בפני- שהנה עברה עוד שנה ללא השינוי המיוחל- והיאוש שזה יצר- קל היה להיתלות באשליה המתוקה והשיקרית שהפעם זה יצליח.
הבעיה היא שלהחליט ש"השנה תהיה אחרת", זה בדיוק כמו להחליט ש"מחר אתחיל דיאטה", ש"ביום ראשון אתחיל דיאטה", הדבר היחיד שזה גורם הוא שזה מאפשר להמשיך לאכול היום!! זה פותר את הדיסואוננס בין הרצון לרזות לרצון עכשיו לקנח בחתיכת עוגה. כי בעצם, אם אכן מחר אתחיל דיאטה, אז לעוגה שאני אוכלת עכשיו אין מחיר. כי היא האחרונה הרי. והמחשבה הזו הופכת להצדקה שמאפשרת לאכילה להמשיך.
השבוע הועברה אלי התמונה הזו בוואצאפ. אהבתי אותה, היא הצחיקה אותי. אבל האמת שתחושת המילכוד הנוראית שכולנו נמצאות בה כאשר אנחנו רוצות כל כך 2 דברים שלכאורה סותרים- לא מצחיקה בכלל.
וכל עוד לא נעצור להתבונן לעומק, לבחון, ולשים סימני שאלה על שתי ה"אמיתות" האלו הן לא ישתנו גם השנה, וההחלטה שלנו היום ב 31/12/2019 לא תועיל, כפי שלא הועילה לנו לפני שנה ב- 31/12/2018 .
זה כן אפשרי, גם עבור מי ששנים תקועה בתוך המילכוד הזה, לחיות בעולם בו שתי ה"אמיתות" האלו הן כבר לא אמת מוחלטת וחונקת והיחסים עם האוכל ועם הגוף חוזרים למקום מיטיב ובריא ולא ממולכד ומייאש כל כך! ובשביל זה כדאי לעשות משהו אחר מאשר להכריז שוב על אותו New Year Resolution. כי אם במקום לחזור על אותו טקס קבוע נעשה השנה משהו אחר- אולי יש סיכוי שנקבל הפעם תוצאה אחרת.
אז מה כן כדאי לעשות? במקום להכריז הכרזות להתחיל לשאול שאלות. שינוי מתרחש כאשר במקום בו עמדו סימני קריאה אנחנו שמות סימני שאלה. כדאי לקחת את הביקורת העצמית הקשה מנשוא את המילים הפוגעניות שאנחנו אומרות לעצמנו בנושא ולרגע להניח אותן בצד. אל דאגה, הן לא יילכו כל כך מהר לשום מקום. ולהתבונן בסקרנות אמיתית ועם חמלה בשתי הפנים של המשוואה הזו:
למה בעצם אני כל כך אובססיבית לגבי המשקל שלי? אילו משוואות וחיווטים יש לי בראש לגבי אישה שמנה מול רזה? איך קרה שאני מצמצמת את הזהות שלי והערך שלי כך שאיכשהו המספר על המשקל קובע כמה אני שווה וראויה לאהבה והצלחה ואם יהיה לי היום יום טוב או רע? האם ייתכן שלצד הרצון האדיר לרזות אני גם מתה מפחד להיות רזה ומושכת? האם ייתכן שהפחד הזה שולח אותי שוב ושוב לחבל במאמצי ההרזיה ולפתוח את המקרר ברגע שקיבלתי מחמאה על כמה רזיתי? רבות מאיתנו מתייחסות לרזון כאל שער שמאחוריו מסתתר עולם שכולו טוב. ההגשמה, ההצלחה האהבה (העצמית ושל אחרים) והאושר שלנו מסתתרים נעולים מאחורי השער, והגעה למשקל היעד היא היא המפתח (היחיד) שיפתח את השער לכל הטוב הזה. אבל האם זו המציאות, או שזו מציאות פנימית שניתן לשנותה? ומה לגבי האוכל? כשאנחנו מוצאות את עצמנו מיישרות את העוגה, או אוכלות שורת שוקולד (ועוד אחת) כי "זה טעים" ו"מגיע לי" אחרי עוד יום קשה ועמוס של עבודה, ומשמרת שניה בבית האם שמנו לב שבעצם בכלל לא הרגשנו את הטעם הטעים כי "גנבנו" מעצמנו מהר מהר? האם עצרנו להתבונן מה באמת מגיע לנו ואנחנו צריכות בסוף יום קשה כזה? מה השוקולד מבטיח שייתן (הקלה/פינוק/הפגת בדידות/נחמה) והאם הוא קיים את הבטחתו? האם הרגש שניסינו לאלחש, שניסינו לא להרגיש, ולהסיח את דעתינו ממנו בסופו של דבר רק התעצם?
האם לדוגמה הבדידות שלרגע קצר אחד אכן לא הרגשתי, עכשיו רק כואבת יותר כשעטיפות השוקולד מביטות אלי מסביב? האם ייתכן שכאשר אאפשר לעצמי לחוש את הבדידות ולא אבהל ממנה אגלה אחרי כמה דקות שהרגש השתנה והגל חלף? האם להעיז להרגיש את הבדידות יניע אותי לפעול כדי באמת לפתור אותה?
אני מאמינה שאכילה רגשית היא שם שמנרמל ומקטין דפוס שהוא בעצם התמכרות לכל דבר: התמכרות לאוכל. התמכרות שהיא אחת הקשות ביותר מסיבות רבות. ולהיגמל זה אכן תהליך קשה מנשוא ולא פלא שלמרות החלטות חוזרות ונשנות כל כך רבות מאיתנו לא מצליחות. אז אל תחליטו שוב היום החלטה ריקה מתוכן אמיתי. תעצרו קודם כל להתבונן באומץ במחיר של המעגל הסגור הזה בין החלטה לכשלון וב"אמיתות" והאמונות הפנימיות שמנהלות את המנגנון הזה.
ומחר אל תרשמו שוב לחדר כושר או לתוכנית דיאטה שממוקדת בתפריט ותשקול אתכם כל שבוע אלא לטיפול או תוכנית שתעזור להניח את המשקל והאובססיה לגביו בצד כדי להבין את המנגנונים הנפשיים העמוקים שמשמרים את ההתמכרות ותלך איתכן צעד צעד בדרך להבנת ופירוק המנגנון הזה. בסופו, אתן עלולות לגלות שכשאותה הודעה תשלח אליכן בוואצאפ בשנים הבאות תוכלו לחייך לעצמכן ולאמר שאתן כבר לא האישה הזאת!
בהצלחה ושתהיה 2020 נהדרת, שונה, מפתיעה ומשמעותית לכולם!
מעיין