קבלה היא מושג מרכזי בגישת הטיפול Accepyance & Commitment ACT. היא עד כדי כך חשובה שהיא אפילו מופיעה בשם של הגישה הטיפולית: טיפול בקבלה ומחויבות. ב ACT מתייחסים לקבלה כנכונות לחוות את המתרחש בעולמנו הפנימי. נכונות לקבל ולהרגיש את רגשותינו, ונכונות להכיר במצבנו הנוכחי. על פי הגישה פעמים רבות מה שמונע מאיתנו להתקדם ולהגשים מטרות או לערוך שינויים שאנו מעוניינים בהם הוא הקושי לחוות את הרגש שמתלווה לשינוי. השתנות משמעה יציאה מהמוכר. משמעה לצעוד החוצה מאזור הנוחות שלנו. ויציאה מאזור הנוחות כשמה כן היא- לא נוחה בכלל. היא מעלה, פחדים, דאגות, חששות, ובושה. אם לא נהיה נכונים לחוות את החרדה, ברגע שיעלה מפלס המתח נברח חזרה לאזור המוכר. קבלה היא היכולת לחוש את החרדה, או העצב של פרידה, או התסכול על קשיים בדרך ולהמשיך לצעוד בכיוון הרצוי לנו יחד עם הרגש.
קבלה היא מושג מבלבל ומרתיע. וכדאי להדגיש מה היא לא:
קבלה לא אומרת שאנו בהכרח אוהבים את הרגש. ייתכן שאנחנו לא אוהבים אותו בכלל! מי רוצה להרגיש חרדה, עצב, או בושה? אך עדיין קבלה משמעותה להיות בעמדה של נכונות להרגיש את הרגשות הללו. אם לא אהיה מוכנה לחוות את החשש שמתלווה למשל לכתיבת ופרסום הפוסט הזה, כי הרי מי יודע מה יחשבו עליו ואיזה תגובות אקבל, לא אוכל לעולם לפרסם פוסטים.
קבלה של מצבנו הנוכחי לא אומרת ויתור. הנכונות לקבל את מצבנו הנוכחי אינה אומרת שאנחנו מוותרים על הרצון לשינוי. הדרך הכי טובה לחשוב על זה היא לחשוב על וויז. על מנת שוויז ייתן לנו מסלול ליעד אנחנו חייבים להכניס נקודת מוצא. את המיקום הנוכחי שלנו. בלי לדעת היכן אנחנו לא נוכל לדעת איזו דרך תיקח אותנו ליעד. עכשיו דמיינו שוויז במקום לתת לנו מסלול יתחיל לצעוק עלינו שאנחנו רחוק מידי, וכמה זמן אנחנו כבר תקועים באותו מקום, מה אנחנו בכלל חושבים לעצמנו ואיך אנחנו לא מתביישים להיות שם? מה הסיכוי שבאמת נגיע ליעד? אז זו הכוונה בקבלה. הנכונות להכיר בנקודת המוצא שלנו גם אם היא רחוקה מהיעד.
בטיפול ב ACT נעשית עבודה שמאפשרת לנו בהדרגתיות להגדיל את המיכל הרגשי שלנו. ללמוד כלים שיעזרו לנו להכיל ופחות להיבהל מהרגשות שלנו ובכך להסיר מחסומים שמונעים מאיתנו לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו.