סערת הקורונה שמקיפה ומעיפה את כולנו הרחק מהשגרה המוכרת דחקה בי לשתף מעט ממחשבותיי לגבי התמודדות עם סערות אתגרים ומשברים. בסערה אנחנו צריכים מגדלור שיאיר לנו את הדרך. יכוון אותנו כמו מצפן אל הכיוון הנכון אליו אנחנו שואפים להגיע. שיעזור לנו לנווט את הספינה, כך שהרוח שמכה מסביב לא תסחף ותטלטל אותנו לאן שהיא בוחרת. המגדלור הכי טוב עבורנו הם הערכים שלנו. ולא אני לא מתכוונת לערכים כמו למשל 'ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים', הערכים עליהם אני גדלתי אי שם לפני מיליון שנה בקיבוץ. בערכים אני מתכוונת לשאלה איזה בן אדם אני רוצה להיות? אילו תכונות אני רוצה לבטא בחיי? מה יקר לליבי?
כשאנחנו מתחברים למה באמת חשוב לנו החוויה היא כמו של התבהרות בשמיים שהיו מעורפלים ומכוסים עננים. פתאום יש לנו מיקוד, פתאום יש חיבור למשמעות. להיות מחובר לערכים זה להתחבר למקום של כוח בתוכנו. כשאנחנו מוצאים עצמנו שוקעים או טובעים בסערה של פחדים, חרדות, כעסים, או ויכוחים עם המציאות אז להזכיר לעצמנו מה חשוב יכול לשלוף אותנו משם ולהעלות אותנו חזרה מעל הגלים.
אני אתן לכם דוגמה. היא לא קשורה בכלום לקורונה אבל היא ממחישה למה אני מתכוונת. כשארגנו אירוע בר מצווה לפני כמה שנים לאחד הבנים מצאתי את עצמי בחרדה ותקיעות: חוץ מהעלייה לתורה עצמה, איכשהו דברים לא הסתדרו. לא הינו סגורים על כלום. איפה, מי מה ומו.. המחשבות התרוצצו, וכשהתאריך התקרב התסכול הרקיע שחקים וברומטר הלחץ עלה ועלה.
בדיעבד הבנתי שחוסר הביטחון הפעיל אותי. שהייתי שבויה בצרכים וחוסרים רגשיים שציפיתי שבר המצווה תמלא עבורי. פעלתי כאילו ביציאה מהאירוע יעמדו דיילים חביבים ויעבירו סקר מפורט לכל אורח ואורחת: מ 1 עד 10 איך אתה מדרג את בר המצווה? והאוכל מ 1 עד 10 כמה היה טעים? והשמלה של האמא של חתן השמחה מה חשבת עליה? וכמובן המצגת עד כמה אהבת אותה? המוח נכנס לחשיבת מנהרה כאילו הציון המשוקלל המדומיין לחלוטין יקבע את הערך שלי כאמא, כמפיקת אירועים, ובכלל כאדם.
עד שנזכרתי להשתיק לרגע את הזמזום הטורדני בראש ולשאול את עצמי מה בעצם חשוב לי בחגיגת בר המצווה? שאלה שגרמה לי להבין שהדבר היחיד שבאמת חשוב לי זה שנער בר המצווה יהיה מרוצה. שהוא ייזכר בעתיד בבר מצווה שלו עם חיוך. שהוא ירגיש גאה בעצמו אהוב ומוערך. שהוא יקבל חבילה נאה של תשומת לב, פרגון ואהבה עם הכניסה לגיל ההתבגרות המאתגר. וברגע אחד נהיה לי שקט. הסערה הפנימית שכחה לחלוטין. נהיה ברור מה צריך לבחור. היה אפשר להתקדם בהכנות עם חיוך וליהנות מהן.
אז מציעה לכל אחד מכם, ובייחוד למי שמרגיש שהסערה הנוכחית מאיימת להטביע אותו בחרדות, בלבול ותחושה של אובדן עצמי לעצור לרגע ולשאול: מה חשוב לי? דרך טובה להבין מה חשוב זה לשאול את עצמכם: כשיגמר משבר הקורונה ואני אסתכל לאחור על איך התמודדתי, ואיך ניצלתי את הזמן, איך תפקדתי ואיך התייחסתי לעצמי ולאהוביי, מה יגרום לי להרגיש גאה בעצמי? מה הכי חשוב לי בזמן הזה? אולי זה להתמסר לילדים או אולי ללמוד לקחת זמן לעצמי? להיות בנתינה לאחרים או להתמקד פנימה? להיכנס לכושר ולאכול בריא או לגמוע ספרים? נסו לפרט: אם לדוגמה הכי חשוב לי זה להיות אבא טוב לילדים שלי בתקופה הזו מה זה אומר עבורי? לאבא אחד זה אומר לייצר סדר יום וגבולות ברורים, לאבא אחר זה אומר כמה שיותר לצחוק ולהשתולל איתם יחד ולאבא שלישי זה אומר להדגים לילדים שמותר גם לבכות, לפחד ולהביע רגשות. נסו לנקות קולות חיצוניים שהפנמתם לתוככם ועשויים להפריע להתחבר לאמת שלכם. קולות שאומרים לכם מי נחשב לאבא טוב או איך "ראוי" לנצל את הזמן. כדי לנקות את רעשי הרקע האלו נסו לדמיין ש כ ו ל ם מרוצים, שמחים ומעריכים אתכם לא משנה במה תבחרו אתם להתמקד. ואז בכל יום נסו לעשות צעד קטן שמבטא את הערך הזה שחשוב ויקר לליבכם.
והאמת, כנראה אתם כבר פועלים בימי קורונה אלו בהרבה אופנים שמחוברים לערכים שלכם. אבל לעצור ולעשות את זה מתוך מודעות מאפשר לתת לזה מקום והכרה. מאפשר לחרדה לפנות מקום בנפש לגאווה, לסיפוק, לתחושת משמעות. זה כמו להרים את הראש למעלה ולהסיט את תשומת הלב מהגלים המאיימים מסביבכם אל המגדלור.
ותראו אכן יש סערה אמיתית ולא קלה בכלל מסביבנו ויש גלים גבוהים והרבה שלא בשליטתנו. אבל אנחנו כן יכולים להדליק לעצמנו מגדלור פנימי שיהווה מקור של כוח, יציבות ומשמעות. ואם אשכרה תעצרו אחרי הקריאה לחשוב, ואפילו תכתבו כאן בתגובות איזה ערך מהווה מגדלור עבורכם בימים אלו – זה ישמח אותי מאד ויסמן לי שהמגדלור הקטן שלי אכן הגיע לספינות שלכם. 😊
